עיכוב יציאה של חייב מהארץ בהוצאה לפועל ממבט על

(1)  הגבלת החייב מקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, התשי"ב-1952, מהחזיק דרכון או תעודת מעבר כאמור או מלהאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל; הגבלה זו לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל שהיציאה מישראל דרושה מטעמי בריאותו של החייב או של בן משפחה התלוי בו;

(2)  עיכוב יציאתו של החייב מן הארץ; הגבלה זו לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל שהיציאה מישראל דרושה מטעמי בריאותו של החייב או של בן משפחה התלוי בו;...."

אופציה שלישית

סעיף 74 ד. (א)  "הוגשה בקשת איחוד, יורה רשם ההוצאה לפועל בצו על עיכוב יציאתו של החייב מן הארץ (בסעיף זה - צו עיכוב יציאה)."

אופציה רביעית

סעיף 69ד. (א)  "הכריז רשם ההוצאה לפועל על חייב מוגבל באמצעים, יתן צו תשלומים לפי בקשתו, עד לבדיקת יכולתו (להלן – צו ביניים), ורשאי הוא להטיל עליו בצו הביניים את ההגבלות המפורטות להלן, כולן או חלקן, כדי להבטיח את פרעון החוב ולמנוע יצירת חובות נוספים:

1. עיכוב יציאתו של החייב מן הארץ;......"

מעיון באופציות הקבועות בחוק עולה כי שתי האופציות הראשונה ינקטו כנגד החייב לבקשת הזוכה ואילו האופציה השלישית והרביעית ינקטו כנגד החייב ע"פ בקשתו שלו לאיחוד תיקים או בקשתו להיות מוכרז כחייב מוגבל באמצעים.

האבחנה העיקרית בין האופציה הראשונה לאופציה השניה הינה מהותית, צו עיכוב יציאה מכוח סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל מותנה בכך שקיים יסוד סביר להניח כי יציאת החייב מן הארץ עלולה לסכל את גביית החוב לכן צו זה יהיה בתוקף לשנה בלבד, ובחלוף שנה הוא מתבטל באופן אוטומטי (מלבד תיקי מזונות).

לעומת זאת, בסעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל הגבלת החייב מלצאת מהארץ הינה "עונשית" ובה הזוכה לא נדרש להוכיח כי קיים חשש לסיכול החוב אלא מספיק כי החייב יעמוד בקריטריונים המעוגנים בסעיף 66ב לחוק ההוצאה לפועל (תנאים להטלת הגבלות) ואז הרשם יטיל על החייב את ההגבלות כחייב המשתמט מתשלום חובותיו. לאור האמור, הגבלה זו אינה פגה בחלוף שנה.

לסיכום, עיכוב יציאה של חייב מן הארץ יכול שישמש ככלי בידי הזוכה על מנת למנוע סיכול של החייב להתחמק מתשלום החוב (סעיף 14), יכול שישמש "כאמצעי עונשי" או כ"אמצעי להפעלת לחץ"  על החייב לשלם את חובו (סעיף 66א) או כאמצעי למנוע מהחייב יצירת חובות חדשים (סעיף 69ד).

בסופו של דבר, על רשם ההוצאה לפועל מוטלת אחריות כבדת משקל שכן עליו להכריע בין שתי זכויות מרכזיות, הזכות לחופש התנועה של החייב לעומת הזכות הקניינית של הזוכה.